על התחלה שביקשה את האומץ להתחיל, בלי לדעת איך היא תסתיים

על הדברים שהתגלו לי בשבילי מים לים.

התוכנית היתה ללכת שלושה ימים בשביל 'מים לים'.
וכמעט כמו כל תוכנית, גם היא השתנתה, ככל שהתקרב היום, לכיוון ההפחתה והצימצום במרחקי ההליכה.
פעם אהבתי לעשות תוכניות גדולות, לעמוד בהן, ולהנות מהתחושה הנפלאה של הצלחה במשימה הגדולה. מאז עברו שנים, שנים שבהן אמרתי לעצמי ולאחרים, כדי שאשמע כפול: הכי לאט זה הכי מהר. והצלחתי! לימדתי את עצמי להנות מהאיטי ומהמעט.
האטיות היא הקצב הנכון לשיטוט.
וביום הראשון של מים לים עמדו לפני 16 ק"מ ותחושה שאולי הלחץ הישן יאיץ בי, ואגיע לסיום היום מוקדם מידי ועם פחות מידי התבוננות והקשבה.
לשימחתי כבר בצעדים הראשונים ידעתי, האיטיות המבריאה היא כבר חלק מהאני העמוק יותר שבי. התמלאתי נחת מעצמי.
ישבתי ליד הנחל הזורם, הקשבתי לזרם הרועש,
התבוננתי בדגים, שמתי כפות רגליים במים המאוד-צוננים, הקשבתי לשני עצים שביקשו בקשות וחיזקו אותי בדרכי.
פגשתי והחלפתי מילים עם כמה אנשים שבאו לקראתי או שהלכו מהר ממני. היום זה קל ופשוט כי אני היא המתהלכת לאיטי על פני האדמה הזו.
בסוף היום חיכה לי צימר חמים ושי שהביא את מה שביקשתי. אוכל ובגדים חמים. בלילה כבר ירד גשם, וגם בלילה הבא- ירד. יש אנשים שהלכו איתי בדרך וישנים באוהל. חשבתי עליהם כשהתכסיתי בשמחה בחדר החם.

ביום השני, כבר ירד גשם והתוכנית המצומצמת כללה 7 קילומטרים סובבים אבירים עם תצפיות מפתיעות על נחל כזיב. האובך עדיין מילא את האוויר, הגשם והרוח שירדו ונשבו יחד ולסרוגין, לא יכלו לו. גם ברד הפציע ליותר מרגע אחד. היה יפה, מפתיע, שקט. הלכתי לבד, מצאתי רק סימנים של אנשים, זה הספיק לי והשאיר מקום למראות וקולות של חורש בגשם. היה מקסים.

ביום השלישי, התוכנית המשיכה להתקצר אז סיכמתי עם שי שיבוא מוקדם יותר. עדיין ירד גשם וגם היה קר מאוד. יצאתי למצוא את האלון הגדול של אבירים. הלכתי בעקבות הסימנים והגעתי אליו. ישבתי לידו והקשבתי לו. מהדברים ששמעתי התחזקה בי ההבנה: אנחנו בני האדם, כשלמדנו לדבר בשפה ברורה ובקול רם, איבדנו הרבה מהיכולת לשמוע. כשאיבדנו את היכולת הזו, לאט-לאט שכחנו כמה דברים. שקיימים בקשר בין בעלי-חיים ובין שוכני אדמה אחרים.
שכחנו שכל כוונה שלנו לחדור לתחום הקיום והמחייה של יצור אחד, עץ, ציפור, סלע, אדמה, צמח, מחייבת בקשת רשות, וקבלתה. יש שבטים של בני אדם שעדיין זוכרים זאת, לאט לאט גם הם נעלמים. אתם יכולים לראות, יש סלעים שאין עליהם חזזיות, פשוט כי הם לא רוצים, הציפורים מקננות רק על עצים שנתנו להן רשות, למרות שציפורים מביאות הרבה שמחה, יש עצים שזה לא מתאים להם. ועוד.
נכון, צמחים יכולים לגדל ענפים כמעט כל חייהם, ועדיין, כשאנחנו רוצים לקחת ענף מעץ, וגם פרי, חשוב שנזכור שהעץ הוא כמונו, ננהג כלפיו בנימוס, נבקש רשות, ונמתין להרגיש אם ניתנה לנו.

כשהתחלתי לחזור הבנתי: כשנולדנו קיבלנו את הרשות ללכת על פני האדמה. כמו כל מי שנולד לעולם הזה.

2 תגובות

  1. פוסט מהמם. הזכיר לי את עצמי הולכת את השביל בחורף כשהשביל מלא במים, עלי שלכת ושלל צמחיה. לא להירתע ולצאת אל הגשם והקור, לחוות את הטבע במלוא עוצמתו והדרו. להקשיב עם האוזניים והלב. את תמיד מזכירה לי לנשום עמוק. תודה, אהבה.

    1. כי אז מוצאים יותר יופי,
      ואפשר גם לטפוח לעצמנו על השכם, או על שתיהן,
      שיצאנו מאזור הנוחות החמים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הירשמי לעדכונים על הטיולים וחדשות מהאתר

הירשמי לעדכונים על הטיולים וחדשות מהאתר

התחלת שיחה בוואטסאפ
1
אשמח לדבר אתכם!
Powered by Join.chat
ברוכים הבאים, אשמח לדבר אתכם!